אחרי שנים של איסוף דגימות מחולים ובדיקות מסובכות ומפרכות במעבדה קבעו לואי קונקל ועמיתיו בשנת 1986 כי בתאי שריר של חולי מחלת ניוון השרירים (דיסטרופיה)  שתוארה לראשונה  בשנת 1860 ע"י ד"ר דושן, חסר במקרים רבים חלבון  - שכונה על כן  בשם דיסטרופין - או שמצוי בהם דיסטרופין פגום שאינו פעיל .  מחקרים נוספים הראו כי החלבון המוגמר והפעיל ביולוגית, שאליו מתקשרים חלבונים אחרים, ממוקם מתחת לקרום תאי סיב השריר. פגם בפעילות הקומפלקס הזה גורם לריכוז יתר של יוני סידן בתוך התא, ואלה גורמים בסופו של דבר לנזק בתאי השריר ולהתפתחות המחלה.

 מבין כ-22,000 גנים אשר זוהו עד כה בבע"ח שונים, גן הדיסטרופין הוא הגדול ביותר ומהווה כ-0.1% מכלל הגנום האנושי. הוראות הבניה של חלבון הדיסטרופין מוצפנות ברצף המונה לא פחות מ- 2,220,223 נוקליאוטידים המהווים כ-0.1%  מכלל הגנום האנושי!.   (!). הגן ממוקם כנראה על כרומוזום X שכן פרט למקרים יוצאים מן הכלל, החולים הם זכרים. לא ברור עדיין מדוע נדרש גן גדול כל כך בתא, שכן על פי מעקובת הבסיסים ב-דנ"א יכלו מיכאל קונינג  ועמיתיו לקבוע  כי תוצר הגן הנו חלבון דמוי מוט המורכב מ-3,685 חומצות  אמיניות - אבני הבניין של החלבונים. כיון שכל חומצה אמינית מקודדת על ידי שלשת נוקליאוטידים (ראה נספח) די היה, תיאורטית, בגן קצר פי 20!

המאמץ המחקרי כיום

כדי לפתור את בעיית חולי דושן, מתנהל כיום מחקר במרכזים שונים ברחבי העולם, המתמקד בשני מסלולים:

• המסלול החדשני המיועד לתקן, בטכניקות של הנדסה גנטית, את הפגם הגנטי או את המוצר הפגום של  הגן בכל תאי השריר בגוף החולים (כולל שרירי הנשימה והלב)  באופן שבכולם ייוצר חלבון פעיל ביולוגית, וכתוצאה מכך תואט או במקרה טוב תמנע  הופעת המחלה.
• המסלול התרופתי המקובל, המיועד למצוא תרכובת אשר תקל על החולים שבתאי השריר שלהם אין כלל דיסטרופין או שקיים דיסטרופין פגום .

שיטות טיפול המבוססות על הנדסה גנטית

אצל חלק מחולי מחלת דושן נגרמת המחלה בגלל מוטציה כלומר - שינוי ברצף הנוקליאוטידים באחד האקסונים של גן הדיסטרופין. (להסברים מפורטים יותר – ראה נספח).  כתוצאה משינוי כזה מתקבל חלבון קצר יותר מהדיסטרופין הנכון והחלבון אינו יכול למלא את התפקוד לו הוא נועד. ראוי לציין כאן כי אצל חלק מחולי מחלת דושן נמצא כי הפגם נובע מהשמטים חלקים  גדולים יחסית מגן הדיסטרופין, בהכפלות באקסון אחד או במספר אקסונים .

• דילוג על אקסונים פגומים

דילוג אקסונים  היא טכנולוגיה המובילה לדילוג או השמטה של אקסון פגום נושא מוטציה  מהרנ"א שליח, כך שבתא ה"מהונדס" נוצר חלבון קצר יותר מהדיסטרופין הנורמאלי אך פעיל. בדרך זו, כך מקוים,  ניתן יהיה להאט את הופעת הסימפטומים של מחלת דושן ולהמירם באלו הדומים למחלת ביקר  dystrophy)   Becker), המתונה יחסית. ראוי להדגיש כי טכנולוגית דילוג אקסונים  לא תרפא את המחלה אלא רק תפחית את עצמתה. ברוב המקרים יהיה בכך שיפור חלקי, אך משמעותי, ובמקרים מוצלחים יש לקוות  להקלה ניכרת. עד היום נערכו רוב הניסויים בבעלי חיים ואין לדעת אם וכיצד תפעל השיטה בבני אדם. רק במקרים מועטים בוצעו לאחרונה בדיקות ראשוניות של ילדים חולים.

בשנת 2005 הוקם בבריטניה קונסורציום (מאגד) בשם MDEX  המאגד חוקרים רבים ומתכנס מדי מספר חודשים למפגשים בהם בוחנים את התוצאות שהושגו בניסויים במשך אותה תקופה. יו"ר הקונסורציום דיווח בכינוס אוקטובר כי הוחלט כבר שהניסויים הראשונים יהיו אלה בהם ינסו להשמיט את אקסון מס. 51 (גן הדיסטרופין מכיל לא פחות מ- 79 אקסונים !) כיון שבו נתגלו מוטציות רבות יחסית (כ-20% מהחולים). את הפעולה הזו מנסים לבצע באמצעות החדרת שרשרות קצרות של נוקליאוטידים לתא, בתקוה שהן תגענה לאתר הנכון ותפעלנה שם. ברור כי הקשיים אדירים: יש צורך לתכנן מולקולה שלא תתפרק במהירות בדרך אל התא ו/או בתא עצמו ותחדל להשפיע. יש לפתח שיטה להחדרתה לתא המטרה בריכוז הנדרש. יש לדאוג לכך שאם תחדור לתאים אחרים לא תגרום לתופעות לא רצויות וכו'. למטרה זו הוכנו כבר מספר תרכובות ופעולתן נבדקה/נבדקת תחילה בתאים מבודדים הגדלים  במבחנה (תרביות רקמה או תרביות תאים) ואם התוצאות מעודדות ממשיכים גם בבעלי חיים המתאימים לכך. קיימות מספר שיטות לבצע זאת ובמרכזים שונים נבדקות אחדות מהן בהקשר למחלת דושן.

משפחת חומרים כאלה  היא זו המבוססת על נוקלאוטידים מותמרים הקרויים נגזרות מורפוליניות  (morpholinos) . חומרים כאלה כבר נוסו בבני אדם כתרופות אנטיביוטיות פוטנציאליות ונמצא כי אינן מסוכנות כיון שהן יציבות  ואינן מתפרקות בגוף . בגלל הניסויים הנרחבים שבוצעו בהן בעבר, יש להניח כי לא יידרשו ניסויים קליניים מסובכים בעתיד כמו אלה שיידרשו באלו המכונות נגזרות     AON   . החוקרים הבריטיים משתמשים בחומרים מהקבוצה הראשונה  ובניסויים שנערכו בתאי עכברים הוברר כי אחד מהחומרים הללו נותר בתאים לפחות 14 שבועות לאחר ההזרקה. במשך שנת 2007 תיבדק בבריטניה יציבותו ומידת רעילותו של החומר גם בבני אדם (בגלל הכימיה המיוחדת אין סיכוי שהתרכובות הללו תעבורנה אינטגרציה לגנום. תחילה ייקבע המינון האפקטיבי המינימאלי  בהזרקת החומר לשריר ברגל של מספר ילדים  בני 12-18 ותערכנה בדיקות היסטולוגיות, תפקודיות ואחרות. אם כי לא תצמח מניסוי זה שום תועלת רפואית ישירה לילדים הרי שתוצאה משמעותית תצביע על  סיכוי בטיפול ותבסס את ההנחה כי אין בו סיכון למטופל. בעיקר מקוים לקבל בניסוי ראשוני זה מושג על הכמויות הנדרשות לטפל בגוף כולו כדי לעבור לשלב הניסוי השני. חברה בשם AVI BIOPHARMA  מאורגון שבארה"ב מפתחת נגזרות מורפוליניות כתרופות פוטנציאליות  אנטי-ויראליות והתוצאות שתעלינה בניסוייהם תקצרנה בוודאי את תהליכי המבחנים לדושן.

בניסויים אחרים, אשר התבצעו בעכברים נושאי אקסון 23 פגום, הצליחו החוקרים להוכיח כי אחרי הזרקה אחת התקבל בתאי הלב חלבון דמוי דיסטרופין הקצר ב-72 חומצות אמיניות (כ-2%) מהחלבון הטבעי. אחרי הזרקה אחת כזו נתקבל דיסטרופין פעיל למשך 7 שבועות לפחות. החוקרים לא הצליחו להזריק לתאים כאלה את הנגזרת המורפולינית שהוזכרה לעיל אבל קבוצת חוקרים במעבדה אחרת התגברה על קושי זה על ידי הסתייעות בתרכובת חלבונית נוספת ובגלי אולטרא סאונד (על-קול). ניתן עתה אפוא להמשיך בניסויים כאלה גם עם התרכובת הזו.

במשך הכינוס התקבלה גם הודעה אודות ממצא מעודד אחר: חוקרים הצליחו להחדיר את החומר גם לתאי כלבים ותאי שריר של כלב חולה בן 5 חודשים שהוזרקה לו הנגזרת המורפולינית דרך הוריד. דווח כי נצפתה כמות נכבדה של דיסטרופין בתאי השריר של הכלב, מגבלות שונות שופרו והוא  יכול היה אפילו לרוץ. בכלבים שלא טופלו התקדמו תופעות המחלה כרגיל. ניסויים אלה יימשכו ויורחבו.

בניסוי אחר המתקיים בהולנד משתמשים החוקרים,כאמור, בתרכובת שונה מזו שנבדק בבריטניה והקרויה  AON (  2'-O- methyl phosphorothioate antisense oligonucleotide ). החוקרים ההולנדים צברו ניסיון רב  בבדיקת פעילות החומר הזה בתאים שגודלו בתרביות רקמה וכן בהזרקה מקומית ומערכתית (סיסטמית) בשרירים ספציפיים ובדם של חיות ניסוי. עד כה לא נתגלו תופעות לוואי בלתי רצויות בחולים שטופלו והממצאים הראשוניים מעודדים מאד. טרם נמסרו פרטים מדויקים אך נאמר כי מתכוננים להמשיך ולבדוק גם חולים. . חברת התרופות   Prosensaמהולנד הכינה בינתיים תרכובות דומות אחרות בכמות מספקת להמשך הבדיקות.

יש לחזור ולהבהיר כי כל הניסויים הללו מהווים צעדים ראשוניים  בדרך ממושכת וארוכה והם מתקדמים בזהירות מרובה. הטכניקה של השמטת האקסון היא מהפכנית במהותה וברור כי נדרשת קפדנות רבה וניסויים קליניים וגנטיים מדוקדקים ביותר הן לבחירת החולים והן לברור הממצאים. כישלון הנובע מאי-זהירות עלול לסתום את הגולל על כל שימוש  בטכנולוגיה זו לא רק במחלת דושן אלא גם במקרים אחרים. גם במקרה הטוב ביותר תחלופנה לפחות חמש שנים עד שתמצא תרופה כזו בשוק.

• החדרת גן דיסטרופין "טבעי" לתא החולה

האם ניתן להחליף את הגן הפגום בתאי שריר של חולי דושן בגן נורמלי? כיום ידועות מספר טכנולוגיות להחדרת שרשרות ארוכות של cDNA אל תוך התא. חוקרים שונים במעבדות שונות מנסים ליישם טכנולוגיות כאלה לריפוי מחלת דושן. המונח המקובל לנשא המיועד להעביר את הדנ"א לתא הוא ווקטור. לצורך זה משתמשים בעיקר בנגיפים שמרבית המטען הגנטי בהם (בעיקר זה הגורם למחלה) סולק ובמקומו ניתן ל"כלוא" בקופסית החלבון של הוירוס חומר גנטי אחר כגון גן או אלמנט דומה, אותו מעוניינים להחדיר לגרעין התא. נגיפים כאלה יכולים להדביק את תאי המטרה שלהם, אך לא להתרבות בתוכם. בתנאים הנכונים יחדור החומר הגנטי החדש לתוך גרעין התא וימלא את התפקיד של הגן הפגום. הנגיף המהונדס משמש בעצם כעין מזרק המחדיר את המטען הגנטי לתוך תא המטרה. ריפוי בדרך זו הוא מעין "תרופה גנטית". נוסף לקושי הברור של החדרת חומר גנטי לגרעין התא קיימת בשיטה זו בעיה עקרונית נוספת: כיון שהתמקמות הגן המוכנס מתבצעת באופן אקראי לאורך הכרומוסום היא עלולה להתקיים בין גנים אחרים, בלתי רלבנטיים, ולגרום למחלה נוספת ואפילו לסרטן.

במחקר מחלת דושן משתמשים בנגיפים קטנים יחסית המשתייכים למשפחת ה- Adeno-Associated Viruses   (או AAV). וירוסים לא מזיקים כאלה יכולים להדביק תאי שריר בלתי-מתחלקים המהווים 40%-45% ממשקל הגוף, אבל כיון שהם קטנים יחסית, ניתן לדחוס בתוך מעטפת חלבון הנגיף רק חלק מגן הדיסטרופין (הקרוי לפי גודלו "מיני או מיקרו"-דיסטרופין). באמצעות "מיקרו-דיסטרופין" כזה, המשמש בניסויים הנערכים באוהיו שבארה"ב, לא ניתן להגיע לריפוי מלא אלא רק לרכך את התסמינים ולהאט את קצבה של המחלה (בדומה לתופעות הנצפות במחלת ניוון השרירים ע"ש בקר). באוניברסיטת צפון קרוליינה החלו במרס 2006 בניסויים קליניים בהם משתמשים בווקטורים מסוג AAV שיתרונם בהדבקה יעילה של תאי לב ושריר וביכולתם לענות לדרישות של רוב חולי דושן. בניסויים אלה שאושרו ע"י מינהל המזון והתרופות בארה"ב) ה-(FDA לאחר בדיקת בטיחות ורעילות בחיות מעבדה נבדקת כעת הבטיחות, המינון והתגובה החיסונית למיני - דיסטרופין ולווקטור עצמו. תוצאות הניסוי צפויות להתפרסם בסוף קיץ 2007.

במקביל מתבצע מאמץ לפתח חיות מודל מתאימות. חוקרים בריטים וצרפתיים מנסים עתה לפתח מערכת בה ישתמשו בנגיפים גדולים יותר (מסוג lentiviruses). 

במעבדות האימפריאל קולג' שבלונדון נבדקת אסטרטגיה אחרת שהיא שילוב של טיפול באמצעות תאי-גזע וריפוי גנטי (stem cell -  תא בגופו של אורגניזם רב-תאי המסוגל, בשרשרת רצופה של חלוקות תא,  להתמיין לסוגים השונים של תאים ייעודיים כגון תאי עצב, תאי שריר וכו' (. הניסויים העלו כי תאים סטליטיים (או תאי לוויין)  משריר הם תאי  גזע בוגרים המתמיינים לסיבי שריר ברקמה שרירית שנפגעה וכי הזרקת תאים כאלה מתורם בריא מאפשרת יצירת דיסטרופין חדש ונכון בגופו של חולה במחלת דושן. למטרה זו מתבצע גם חיפוש תאים אחרים בעלי תכונות דומות.

קבוצה מאברי שבצרפת מנסה באמצעות החדרת גן קצר ורצפי דנ"א אנטיסנס (ראה נספח) בעזרת נגיף לגרום לכך שתאי שריר ייצרו ברציפות את רצפי רנ"א האנטי-סנס כך שקישורם לאתרים מוגדרים על קדם -רנ"א-שליח של הדיסטרופין יאפשר דילוג אקסונים עצמוני. ניסויים במעבדה זו העלו כי עד כדי 80% מתאי עכברי mdx, הנגועים במחלה דמוית דושן, שטופלו בשיטה שפותחה במעבדה זו, ייצרו דיסטרופין מקוצר שלא הכיל שום חומצה אמינית המקודדת על ידי האקסון הפגום. הוכח גם כי המולקולה החדשה מגיעה לאזור קרומית התא, כנדרש, והתאים ה"מטופלים" נראו נורמאליים מבעד המיקרוסקופ. בשלב השני הוזרקו נגיפים "מהונדסים" כאלה לזרם הדם. נמצא כי  לאחר חודש ימים  נמצא ב-80% מסיבי השריר של העכברים המוזרקים דיסטרופין קצר. כמצופה שבה ועלתה  פעילות המכלול החלבוני המכיל את הדיסטרופין ומצוי בקרום תאי השריר, ועצמת התכווצות תאי השריר חזרה לנורמה - אם התאים הכילו יותר מ-70% דיסטרופין. תוצאות מעודדות הושגו גם בטיפול בכלבים חולים. בגלל קשיים טכניים התעכב המחקר תקופת מה ומצפים לתוצאות נוספות בעוד שנה לערך.

מערכת אחרת הנבדקת בצרפת מבוססת על הזרקת מקטע דנ"א מעגלי שאינו ארוז במעטפת נגיף, אלא מיוצר כטבעות (פלסמידים)של דנ"א "עירום" בחיידקים והונדס כך שיכיל את גן הדיסטרופין. בניסויים שנערכו בסוף 2000 בחולי דושן בני 15 , שהביעו הסכמתם, לא התגלו ממצאים שליליים התוצאות היו מעודדות והובילו למחקר משותף עם חברת מירוס (Mirus)  מוויסקונסין. לאחר ניסויים נוספים בבע"ח ולאחר שתיפתר בעיית הכנת חומר גנטי בכמות גדולה יוחל כנראה בתכנון ניסויים קליניים מקדימים.

ועוד...

במחקרים שנערכו באוניברסיטת לבל שבקוויבק קנדה נצפתה הצלחה מסוימת בהזרקה תוך שרירית, , של תאים מיוגניים (תאים יוצרי שריר) שנלקחו מבן משפחה נורמאלי במרחק 1-2 מ"מזה מזה . עתה מתכננים שם ניסוי שני בו יוזרקו התאים לאורך שריר שניתן יהיה לבדוק שיפור בפעולתו. על ניסוי זה מוטלת מגבלה רצונית: מותר יהיה לשתף בו רק חולים מעל גיל 18. למרות שניסויים כאלה נערכו ללא בעיות מיוחדות בקופים, מוטרדים הורים רבים מהצורך להזריק כמויות גדולות של תאים בצפיפות רבה (מעל 100 הזרקות בסמ"ר). קבוצת מחקר זו בודקת גם את ההשלכות של טיפולים שונים על המערכת החיסונית של מקבלי התאים.

קבוצה במילאנו, איטליה בודקת את האפשרות לבצע "הינדוס" גנטי  במבחנה בתאי גזע בוגרים מכלי דם קטנים (מזואנגיובלסטים)  שיופקו מהחולה עצמו ולהזריקם לאחר מכן חזרה לאכלוס שריריו הפגועים. בשיטה זו נבדקו חיות מעבדה:כלבים ועכברים. בניסויים בעכברים הגדילו  החוקרים את יעילות הריפוי, בין היתר, על ידי הוספת חומרים כגון 1026HCT המשחרר את המתווך חנקן חד-חמצני (nitric oxide) נחקרים עכשיו כטיפול אפשרי במחלת דושן. התרופה מעלה את ייצור תאי הלוויין, מחישה את מעבר התאים דרך דופן כלי הדם  ומונעת דלקות. במהלך הניסוי התברר כי הזרקת תרופה זו בעצמה מאיטה את התקדמות המחלה אפילו יותר מהסטרואיד פרדניזולון ומבלי שתתגלינה תופעות לוואי רציניות. הממצאים הללו נבדקים כעת לעומק.

 הגישה התרופתית הקלאסית

כדי לפתח תרופה יעילה למחלת דושן צריך להשיג את אחד מארבעת המטרות הבאות:

• להחזיר את פעילותו של חלבון הענק – הדיסטרופין.
• להעלות את רמת הדיסטרופין לפחות לכדי 20% מרמתו הנורמאלית כדי שיתקבל אפקט מורגש או , לחליפין, להעלות את רמת חלבון אחר למשל אוטרופין שיוכל למלא את תפקידי הדיסטרופין. 
• לבצע את השינוי לא רק בתאי שרירי השלד אלא גם בשרירי הלב והנשימה.
• להמנע מהתפתחות תגובה חיסונית כנגד החלבון החדש.

אוטרופין

כאשר קבוצת המחקר בראשות ד"ר דייויס ניסתה לבודד את גן הדיסטרופין הם מצאו גן וחלבון אחר, בשם  אוטרופין (utrophin)  . זהו חלבון קצר ב-7% מהדיסטרופין, הוא מקודד על ידי 75 אקסונים והגן שלו מכיל מליון זוגות נוקליאוטידים. תפקידו ומנגנון פעולתו דומים לאלה של דיסטרופין. גם האוטרופין נמצא בתאי שריר שונים אך הוא מתרכז בעיקר באזורי הגבול שבין שרירים וקצות עצבים. במהלך התפתחות העובר נוצרים שני החלבונים גם יחד  בתאי השריר אך רמת האוטרופין הולכת ויורדת ובלידה מצוי למעשה בתאי השריר הנורמאלי רק הדיסטרופין. אם שני חלבונים אלה דומים כל כך זה לזה, מדוע אין תא שריר של חולה דושן מפצה עצמו בהעלאת רמת האוטרופין? אם ניתן יהיה לשפעל את גן האוטרופין ולהעלות את רמתו בתא, האם אפשר יהיה לרפא את מחלת דושן? קיימות תצפיות המרמזות כי הגוף אמנם מנסה לעשות זאת: רמות גבוהות יותר של אוטרופין בתאי חולי דושן מסייעות לדחיית הנזקקות לכסא גלגלים ובמקרים כאלה גם תופעות המחלה קלות יותר.

מחקר מפורט העלה כי קיימות שתי צורות של אוטרופין בגוף: האחת, A, מצויה בעיקר באתר המגע בין העצב לשריר והשניה, B,  מצויה בעיקר בנימי דם. האם יש סיכוי לפתח שיטה שבאמצעותה ניתן יהיה להעלות את רמת האוטרופין A כך שיתפוס את מקומו של הדיסטרופין החסר? דייויס, שלא מצאה סיוע בתעשיה, הקימה חברת הזנק (VASToxplc.) המוקדשת למטרה זו. עד כה נסרקו 13000 תרכובות ומתוכן נבחרה לעת עתה אחת,  185VOX, להמשך העבודה. בניסויי עכברים נמצא כי הזרקת החומר מעלה את רמת החלבון בשרירי השלד פי שניים או שלושה אך לא ברור אם הדבר נכון גם לשרירי הלב. מעריכים כי ב-2008 ניתן יהיה להתחיל בניסויים קליניים.

טיפול בסטרואידים

 במשך 20 השנים האחרונות מטופלים חולי דושן בקורטיקוסטרואידים כגון פרדניזון, פרדניזולון ובמולקולה החדישה יותר דלפאזאקורט. שימוש יום יומי בתרופות אלה דוחה את החמרת המחלה ואת הצורך בהתערבות ניתוחית, ושומר על חיוניות החולים ויכולת ההליכה שלהם. מאחר שלטיפול בסטרואידים אלה יש תופעות לוואי לא רצויות רבות, פותחו פרוצדורות שונות לצמצומן. מסיבה זו מתארגן עתה בבריטניה מחקר רב מרכזי שישמש בסיס למחקר בינלאומי - 50 מרכזים ב-12 ארצות שבכל אחד מהם מטופלים לפחות 300 חולי דושן. במחקר יושוו הטיפולים השונים, מידת העמידות של החולים, והמבנה הגנטי הפרטני של החולים. יש להניח כי גם בשנים הקרובות יהיה הטיפול בסטרואידים הטיפול הזמין ביותר לחולים. בדיקה של טיפול משולב בציקלוספורין – המשמש לדיכוי התגובה החיסונית- ופרדניזון מתנהלת בשנים האחרונות בגרמניה וממצאיה ייוודעו כנראה בסוף 2008.

PTC124 

 יעילותה של מולקולה קטנה יחסית זו,  הניתנת דרך הפה (מוצר של חברת PTC- Pharmaceutical מניו ג'רסי בארה"ב) היא הראשונה במשפחת תרופות חדשה לגמרי מעוררת אף היא תקוות לטפול ב- % 10-15 חולי מחלת דושן. מנגנון פעולתה – התרופה מתקשרת לאתר ספציפי  בריבוזום שהוא האברון התאי המתרגם את המסר המוצפן ב-רנ"א השליח לחלבון. כתוצאה מהקישור מתעלם הריבוזום מקריאת קודון הסיום/הפסק השגוי ומתאפשרת יצירת חלבון מתפקד באורך מלא. התרופה אינה משפיעה על קריאת קודוני סיום נורמאליים כך שיצירת חלבונים אחרים אינה נפגעת. גישה זו פותחת פתח לטיפול בחלק מחולי מחלות תורשתיות רבות נוספות כגון ציסטיק פיברוסיס (ליפת כיסיתית) .היא הוכחה במבחנה ובעכברים בבדיקות שנערכו ב-61 אנשים בריאים בגיל 18-30 לא נתגלו תופעות לוואי חמורות לשימוש בתרופה זו ולאחרונה נסתיימו בדיקות של 26 חולי דושן בני 5-13. ממצאים ראשוניים שונים מעלים כי מתקיימת סינתזה של דיסטרופין כמצופה, אך רמתו נמוכה מכדי שתיצור אפקט ריפויי אמין דיו. ההורים דיווחו אמנם כי הילדים התעייפו פחות והיו פעילים יותר אחרי הטיפול אך יש צורך בהערכה מפורטת יותר. ייתכן שהטיפול לא הביא לתוצאות טובות יותר כיון שרמת החומר בדם לא הייתה גבוהה דייה. לצורך זה מתקיים ניסוי נוסף הכרוך בשימוש במינון מוגבר שתוצאותיו תודענה במשך 2007.

1-IGF

הוא חלבון קצר דמוי אינסולין הבנוי מ-70 חומצות אמיניות ומיוצר בגוף במספר צורות הנקבעות על פי מקום ייצורו. אחת מהן, המכונה 1-mIGF  מעודדת גדילת תאי רקמת שריר ועשויה למלא תפקיד בריפוי מחלת דושן. כדי ללמוד על השפעת המולקולה על תאי שריר "הונדסו" עכברים טרנסגניים, שבגרעין תאיהם הוכנסו גנים נוספים של 1-mIGF . התברר כי עכברים כאלה פיתחו שרירים גדולים יותר בעלי סיבים מוגדלים. הם גם צברו פחות שומן, שמרו על כוחם בהזדקנותם והחלימו במהירות לאחר נזק בשרירים, וכל זאת ללא שנגרם נזק לשריר הלב וללא פיתוח גידולים סרטניים. במחקרים נוספים נתגלה כי ניתן לשנות את מבנה המולקולה כדי לקבל תוצאות משופרות, והיבטים שונים של המערכת הפוטנציאלית הזו נחקרים לעומק. ברור עם זאת כי טיפול כזה אם יצלח יהיה טיפול מסייע ולא טיפול ראשי כיון שאינו פותר את ההיבט הגנטי של המחלה.

מיוסטטין (myostatin)

 היא מולקולה מעניינת אחרת. זהו חלבון בן 375 חומצות אמיניות המיוצר כמולקולה לא פעילה בתאי שריר ורקמות אחרות ומופרשת לזרם הדם. כדי להפוך למולקולה פעילה נחתך ממנה מקטע בן 266 חומצות אמיניות הנשאר צמוד לחלק הנותר, שמתארגן כטבעת כפולה. קישור המולקולה לקרומית התא מעכבאת האות התאי המעורר גדילת השריר. מתברר כי בבני בקר בלגיים הידועים בשרירים המפותחים שלהם התקיימה לפני מאות שנים אינאקטיבציה (אבטול) של גן המיוסטטין. בברלין גדל כיום ילד בן 8 ששריריו גדולים פי שניים מאלה של בני גילו והסיבה לכך – שינוי גנטי במשפחה מצויות בדמו של הילד  כמויות קטנות של מיוסטטין. תצפיות אלו מרמזות כי ניתן אולי להגדיל את מסת השרירים של חולי דושן על ידי הורדת רמת המיוסטטין בדמם. למטרה זו פיתחה חברת התרופות האמריקאית Wyeth Pharmaceuticals  נוגדנים חד- שבטיים לחלבון המיוסטטין. פעולתם של אלה כ"מנטרלים" ש/ל מיוסטטין נבדקה בניסוי קליני ראשוני שתוצאותיו היו אמורות להתפרסם בימים אלה. את חסימת פעילות המיוסטטין בעכברים הצליחו להראות באמצעות מקטע של החלבון וכן על ידי טיפול בקולטן למיוסטטין. נמצא גם שחסר במיוסטטין בעכברים אינו משפיע לרעה על הלב. גישה של הנדסה גנטית הקשורה במיוסטטין נבדקה עד כה רק בעכברים. גם טיפול כזה, אם יצלח, ישמש כטיפול נלווה ולא כטיפול עיקרי.

מחלת דושן ומיטוכונדריה.

 המיטוכונדריה הם אברונים המצויים בכל תא ובהם מתבצע תהליך חמצון הסוכר ויצירת ,ATP המולקולות עשירות-האנרגיה המניעות את כל התהליכים המתקיימים בתא. חברה בשם סאנטרה (Santhera Pharmaceuticles), משוויץ בודקת חומר נוגד-חמצון שפותח על ידה וקרוי אידבנון ((idebenone שדומה מאד במבנה שלו לקואנזים Q10  . נמצא כי מולקולה זו מגנה מפני נזק לתחנות הכח של התא, המיטוכונדריה. החומר נבדק בניסויים קליניים מתקדמים לטיפול במחלות נוירולוגיות מסוימות, והוצע גם לטיפול במחלת דושן. תוצאות הבדיקה של 21  חולי דושן אמורות להתפרסם בסוף שנה זו. תופעת ה- Oxidative stress (עקה חימצונית ) הינה מרכיב חשוב בהתפתחותן של כמאה מחלות וביניהן מחלת דושן. התופעה נוצרת בגלל יצירת שורת נגזרות לוואי פעילות ומזיקות של חמצן בעיקר בתהליך חמצון הסוכרים (דוגמת מי-חמצן). כבר לפני 20 שנה נמצא כי קיימת עליה של כ-35% בתוצרים כאלה אצל חולי דושן. בהעדר הגנה מספקת ובכשלון מנגנוני תיקון עלול הנזק לשרירים להחמיר (להזכיר כאן כי הנזקים הללו נגרמים בגלל עודף יוני סידן  על פי הנחה שהוזכרה כבר למעלה?. התופעה מתגברת בגיל צעיר ואילך והיא  משפיעה על תפקוד תאי השריר וגורמת בין היתר להתפתחות דלקות כרוניות. ההנחה כי הויטמינים C ו-E יפתרו את הבעיה, לא נסתייעה בהיבט זה. ייתכן כי תוסף מזון נוגד חמצון הקרוי פרוטנדים  (Protandim)  המגביר יצירת אנזימים כמו קטלזה וסופראוקסיד דיסמוטזה יסייע לכך אך אין עדיין מספיק הוכחות מבוססות לכך.

מועמדים נוספים ?

·        פורסם לאחרונה (2007( שתרופה נפוצה ליתר לחץ דם בשם לוסרטן (losartan) מדכאת את פעילות הגורם  TGF-beta ואת יצירת רקמת החיבור. בעכברים חולי ניוון שרירים שטופלו בתרופה בטוחה זו המשמשת לדיכוי פיברוזיס (לייפת) נצפה כוח שרירים מוגבר.  תרופה נוספת פירפנידון (pirfenidone) נחקרת גם כן לפעילות בעכברים בגילאים שונים.

·        מספר מדכאי דאצטילזות של היסטונים ((HDAC כמו טריכוסטטין A נחקרים לאחרונה כטיפול אפשרי במחלת דושן. הם מגדילים את סיבי השריר,בעכברים חולים בניוון שרירים מזן mdx, מעוררים בהם חידוש תאי לווין ומפחיתים את הפיברוזיס.

·        תוספי מזון: כגון גלוטמין, L-ארגינין, קריאטין, קרניטין, תה ירוק, ונוגדי חמצון רבים נמצאים אף הם בשלבי בדיקה שונים.

Ref